הטיפול במשפחה המשולבת
ד"ר חביבה אייל 
(פרק לספר משפחות מחוברות בעריכת  פרופ. נעמה צבר)
זוהי טיוטא לפני פרסום. כל הזכויות שמורות

בניית בית שני מעיד כבר בשמו על הבית הראשון שאיננו עוד. בין אם נחרב או התפרק- חסרונו מרחף ומשפיע על תהליך בניית הבית השני. רגשות קשים כמו צער ואבל, כשלון ותסכול בצד תחושות של ספקות ביכולות אישיות (כמו בחירת בני זוג מתאימים, בנייה ושמירה על קשר זוגי, גידול ילדים בצורה עצמאית) מלווים את האהבה, ההתלהבות והתקווה של בני הזוג. אולם, בניית בית שני אינה נעשית מתוך תמימות –ואולי כן?

כמטפלת משפחתית שעובדת שנים רבות עם משפחות, וכמי שחוותה בניית בית שני בעצמה –אני יודעת שבצד הייחודיות האישית של כל אחד מהמשתתפים בבניה, קיימת גם מערכת עובדתית, מארג של "עובדות" המהווים בסיס לקשיים . קשיים הנובעים מעצם הסיטואציה.
עצם הצורך לשלב שתי משפחות כאשר הצורך בשילוב הוא רק של שני אנשים מתוך הקבוצה הגדולה של מבוגרים וילדים העומדים להשתלב, כבר יוצר מורכבות הטומנת בחובה פוטנציאל לקונפליקטים והתנגשות צרכים ורצונות.
פרק זה נכתב בדגש הטיפול במשפחות משולבות המגיעות לטיפול בשל מצוקה  -אך זו מצוקה נורמלית במצב שאולי אינו נורמלי.
ההבדל העיקרי ביצירת משפחות "ראשוניות" ל"משולבות" הוא בתהליך ההתפתחותי שלהן. במשפחה הראשונית – הזוג בונה את הזוגיות שלו לפני שנדרש לעסוק בנושאי הורות. כאשר מגיעים הילדים, יש הזדמנות להורים להכיר את ילדיהם בהדרגה, ליצור התקשרות לאורך זמן ולחוות אירועי חיים שונים על קו זמן דומה. ניתן לאמר שההורים והילדים מתפתחים במקביל ולומדים ומלמדים זה את זה. במשפחה המשולבת –הזוגיות נוצרת כבר בצל ההורות. לפחות אחד מבני הזוג צריך ליצור "הורות מיידית" ( (INSTANT PARETHOOD) לילדים שאינם שלו. הערכים, האמונות וההרגלים ההתנהגותיים בקשר ל"מה זאת הורות טובה" של כל אחד מבני הזוג נבחן במציאות היומיומית במאות "מבחני אש" והכשלון –גם הקטן - (אי הסכמה לגבי אירועים בודדים) משליך על כל הקשר המשפחתי.
הבדל נוסף הוא בנקודת המוצא. בעוד שהמשפחה ה"ראשונית" נוצרת על בסיס אמונה  של יציבות והמשכיות (כן גם בתקופתנו), המשפחה ה"משולבת" נבנית על זכרונות של פרידה ופירוק. קונפליקטים במסגרת זו עלולים לקבל במהירות את המשמעות "האם זה הקשר הנכון בשבילי?"
חברי המשפחה המשולבת חייבים להתפקח מתקוות לא ריאליות שאהבת בני הזוג תסחף ותיצור אהבה וקשר בין ילדיהם, או ש"עם הזמן כולם יסתגלו ויפנימו את שייכותם למשפחה החדשה".
כמו כל עבודת בניה –גם כאן יש צורך בתכנון, בפיקוח ובהרבה עבודה קשה.
יחד עם זאת – המשפחה המשולבת יוצרת הזדמנות נפלאה של ריפוי, התפתחות והעשרה והבנין יכול להיות בית חם ומאפשר.

מטרת הפרק - איך ליצור מצב שבו המשפחה המשולבת תפיק את המירב מהנסיון העשיר שכל אחד מחבריה מביא אתו ותהפוך את הקושי שבבנית המשפחה המשולבת למקור של גדילה והנאה
.



הטיפול המשפחתי

כשמשפחה מגיעה לטיפול היא עושה זאת על רקע של כשלון.
והכשלון במשפחה המשלובת כואב כפליים –לאור הכשלון הקודם....
לא מפליא אם כך שהטיפול – הפותח את הכאב -אינו הבחירה הראשונה להתמודדות עם מצוקה. קודם מנסים לפתור לבד. מחפשים מה לא בסדר, או יותר נכון "מי לא בסדר?", משחזרים את סדר הפעולות בנסיון למצוא את המקום שבו חל השבר, שכן אם נמצא אותו  אולי נוכל לגלגל את הגלגל חזרה.. יש גם האומרים "תנו לזמן לעשות את שלו, אם לא נתעסק בבעיה היא תעלם..."
כאשר הילד הוא המביע את המצוקה –בדרך כלל דרך התנהגות בלתי נסבלת (על ידו או על ידי סביבתו) –נשלח אותו לטיפול פרטני בבטחון שאם הבעיה הזאת תיפתר, גם כל השאר יבוא על מקומו בשלום...
כאשר כל הנסיונות האלה אינם צולחים יש סיכוי שהמשפחה (קרי ההורים) יפנו לטיפול משפחתי.

הטיפול במשפחה כולה לא רק שמקל על תופעת ה"שעיר לעזאזל" או על תווית ה"קרבן" שנושא עליו הילד הנשלח לטיפול, אלא גם מצביע על העובדה שסימפטומים אינם קורים בחלל הריק ושהמצאותם בהקשר המסויים של המשפחה אומר משהו על המשפחה כולה.

ייחודו של הטיפול המשפחתי הוא בהסתכלות המערכתית ובהבנה שכאשר יש בעיה במשפחה, כל חברי המשפחה סובלים. המטפל המשפחתי יודע שהקושי המוצג על ידי הילד הוא סוג של מסר וכדי להבין את משמעותו צריך להכיר לעומק את המערכת כולה.
והעיקר – הפתרון נמצא במערכת. שם הסיבות ושם גם המשאבים לתקן את השברים וליצור מציאות חדשה בריאה ומאפשרת יותר.
כאשר משפחה מתקשה לפתור בעיה, מתגלה הנטיה לעשות "עוד מאותו הדבר" (ווצלביק 1974). כלומר לחזור על אותו רעיון בצורות אחרות.  למשל: אם הורים הרוצים שילדם יצליח בלימודים חושבים כי נחוץ שהילד ירצה להכין שיעורים,הם מנסים לשכנע, ללחוץ, לבקש, לאיים וכו. למרבה הצער –ה"פתרון" החוזר על עצמו יוצר מעגל קסם של כשלונות המהווה בעיה חמורה יותר. כעת ההורים כועסים על הילד שאינו משתף פעולה ומרגישים חסרי אונים בתפקודם כהורים.
המטפל המשפחתי –בזהותו את "מעגל הסמפטום" המחזק את עצמו – ינסה לגרום לשינוי בהתנהלות המערכת על ידי הגדרה מחדש של הבעיה. הבעיה תוגדר כקושי במערכת היחסים בין הילד להורים ולא כקושי ב"אופי" של הילד שכונה "עקשן". המטפל יכול להציע,  למשל, שההורים יניחו לילד בנושא הכנת השיעורים, ויביעו את דאגתם ואהבתם לו בדרכים אחרות. התנהגותו של הילד – שאולי היתה מונעת מתגובתם של הוריו אליו, תשתנה בהכרח בהקשר למצב השונה שנוצר.
הטיפול המשפחתי רואה את האדם ואת המשפחה כמערכת בעלת משאבים טבעיים מתפתחת ובעלת יכולת ריפוי עצמי. ולפי זה,  קשיים בהתפתחות הטבעית ובהתמודדות עם בעיות במשפחה מעידים על "תקיעות" במנגנון זה הנחווית כמצוקה על ידי בני המשפחה.

המשפחה המשולבת הפונה לטיפול מביאה איתה מצוקה כפולה ומכופלת.
המשפחה המשולבת נוצרה על רקע של כשלון או אבדן . לעיתים אלו הם גירושין, של אחד או שני ההורים. התפרקות המשפחה הראשונה ותחושות האבדן, הנטישה והאבל המלווים התפרקות זו משפיעים על המשפחה החדשה בכל שלבי התפתחותה. כשהמשפחה המשולבת נוצרת על רקע מוות של אחד ההורים מתווספים לאלה רגשות הכאב והגעגועים אל ההורה החסר.
בני המשפחה המשולבת – שחשו על בשרם את העובדה שמשפחה יכולה גם להתפרק – עלולים לאבד את ההבחנה בין בעיות שהן קשות לפתרון לבין בעיות המאיימות על עצם קיום המשפחה.

המטפל הפוגש משפחה זו יודע שהוא עד למפגש ואינטראקציה של משפחות רבות (לפחות 3) ושבנוסף לבני המשפחה היושבים בחדר מרחפים שם גם רוחות של הורים אחרים שאינם מגדלים את ילדיהם, סבים וסבתות שהסבתאות שלהם הופרעה על ידי פירוק המשפחה הקודמת  ואולי גם ילדים אחרים שאינם חלק מן המשפחה המשולבת אך הם חלק בחייהם של כמה מבני המשפחה (כמו אחים חורגים ממשפחתו של ההורה הלא-מגדל).


המשפחה המשולבת –מפת דרכים
המצב העובדתי של המשפחה המשולבת הוא שכשמה כן היא – משלבת חלקים של משפחות אחרות (שלי ושלך) וגם כאשר נוצר תא משפחתי ייחודי (שלנו) הוא תמיד  בהקשר למרכיבי במשפחות ששולבו מלכתחילה.
מצב זה מתבטא במספר אתגרים אונברסליים העומדים בפני המשפחות משולבות באשר הן, ותכונותיהם הייחודיות של חברי המשפחות  ישמשו להגברת או המעטת עצמת הקושי שלהן בהתמודדות מולם.
.
הכרת אתגרים אלה אלה היא חשובה ביותר לכל מטפל וכמובן לכל מי שיוצא לדרך להקמת משפחה משולבת או נמצא באמצע הדרך ומגלה שאין לו מפה.:



אתגרים מערכתיים  ((Visher et al 2003

 מי במשפחה?– יצירת התא המשפחתי החדש מעלה שאלות של שייכות.
האם הילד של אחד מבני הזוג שלא גר אתם – שייך או לא?
האם לילד של ההורה אליו הצטרפו בני המשפחה האחרים יש קדימות או עדיפות על האחרים?
התמודדות עם אתגר זה דורשת מצד אחד יציבות ובטחון במערכת ומצד שני פתיחות וגמישות  שיאפשרו את הכללת החברים החדשים.

 גבולות וחוקים – אלה לא רק משתנים עם המעבר אלא לגבי ילדים העוברים מדי שבוע בין בתי הוריהם הפרודים, יש נהלים וחוקים שונים בכל בית וההשוואה ביניהם יכולה קשה מאד.
אידיאלית ניתן היה לפתור בעיה זו על ידי שיתוף פעולה בין המערכות השונות, אך בדרך כלל המצב רחוק מלהיות אידיאלי וצריך למצוא דרך להבהיר שאפשרי שיהיו חוקים שונים בבתים שונים...

 מרחב מחיה– שלא כמו במשפחה המתפתחת בהדרגה עם השנים, המשפחה המשולבת חייבת לשלב "עובדות בשטח:" בתחום הפיזי והרגשי של מרחב המחיה:. "של מי החדר הזה?"  "מי ישן עם מי?" "מה פרטי ומה ציבורי?"
גם אם נעשות הכנות מראש – חשיבה והתיעצות- עדין יש צורך להתמודד עם מחלוקות וקשיים הצצים בחיי יומיום

 שינוי הרגלים – לעיתים אחד ההורים כבר התרגל לדאוג לעצמו ולילדיו בכוחות עצמו. יצירת המשפחה החדשה דורשת שינוי בהרגלי השליטה וקבלת ההחלטות.
כאן נדרשת מודעות עצמית וגמישות רבה כדי לאפשר לבן/בת הזוג להכנס לתפקיד ההורה החדש (בלי לבטל את חשובותו של ההורה הביולוגי)
         

 קונפליקט בנאמנויות – הילדים עלולים לראות בנישואין החדשים בגידה במשפחה הקודמת. תחושה זו מופיעה גם אצל ההורה הביולוגי בקונפליקט שלו אל מול הילדים של בן\בת זוגו, ועוד יותר אול מול הילד המשותף שלהם, וגם אצל הילדים בהתייחסותם אל ההורה המגדל. קונפליקטים עלולים ליצור משולשים – שאם יהפכו למקובעים ינציחו תחושה של תחרות בין ההורה המגדל והילד הלא ביולוגי .
(למשל –כשבני הזוג קבעו לצאת לקולנוע ובתו של האב "פתאום" מגלה שיש מבחן וצריכה את עזרת האב)
זהו נושא רגיש מאד שכן לילדים מאד קשה לדבר עליו והם בדרך כלל יביעו את הקונפליקט בהתנהגות "לא תואמת" (למשל ילד שהוא מנומס בדרך כלל יתחיל להתחצף, או בת אוהבת תפגין דחיה וכעס כלפי ההורה המגדל). הרבה מאד סבלנות ובטחון עצמי נדרשים כאן כדי להכיל את הסתירות עד להתיצבות המצב והבנה שאין כאן תחרות.

 מי היה כאן קודם? – כאשר ההורה הביולוגי חי עם ילדיו תקופה מסויימת, כניסת ההורה המגדל מערערת חוקים ותפקידים שנוצרו במהלכה. נדרשים הרבה סבלנות וסובלנות לבנות מערכת חדשה בעיקר זו המתייחסת להשפעה וקבלת החלטות..
ההורה המגדל שמצטרף למערכת צרך למצוא את האיזון בין נוכחות מלאה לבין השארת מרחב מספיק שיכבד את הדפוס הקודם –עד שישתנה.


אתגרים אישים

 יצירת מערכת זוגית חזקה ויציבה –האהבה והמחוייבות של בני הזוג הם היוצרים את המסגרת החזקה המאפשרת את שילוב המשפחות. מסגרת זו תאפשר גם את יצירת ההורות המתאימה לילדים.
לפעמים יש בלבול בין המחוייבות לילדים למחוייבות לבני הזוג. מלבד במקרים קיצוניים של התעללות (מכל סוג) המחוייבות לבן\בת הזוג "משתלמת" שכן הילדים מקבלים מסר של בטחון במערכת אמינה ויציבה


 מערכת אמונות לא מודעת – איך מגדיר כל אחד מבני הזוג את תפיסת "המשפחה המוצלחת" שלו.
הגדרות אלו ,שלעיתים אינן מודעות גם לאדם עצמו, עומדות בבסיס קונפליקטים, אי הבנות שמתפתחות להאשמות שעלולות לסכן את הקשר כולו. הבהרתן היא חיונית ליצירת הגדרה משותפת לבני הזוג.

 דפוסים שחוזרים על עצמם – מאחר ש"בנית הבית השני" קורית בשלב מתקדם של חייו כל אחד מבני הזוג כבר פיתח לעצמו דפוסי התמודדות מוכרים. גם כאשר בנישואין הקודמים הם הוכחו כלא פונקציונליים, קשה לשנות הרגלים.
קשה אבל צריך – החיים במשפחה משולבת דורשים מודעות גבוהה יותר לעצמי ולהשלכות של התנהגותי על הסביבה, כדי לא להגיע לאותן תוצאות כמו בסיבוב הראשון.

 תקשורת פתוחה וכנה עם בן\בת הזוג –  פיתוח המרחב הזוגי כמקום בטוח שבו אפשר לדבר גם על נושאים כואבים.
           זהו אתגר בכל זוגיות אך על אחת כמה וכמה בזוגיות העומדת בראש משפחה             משולבת.  המורכבות של חיי היומיום מעלה התלבטויות ומביאה לעשיית טעויות -
בני הזוג חייבים להיות מסוגלים לשתף ולגלות סובלנות ואהבה זה לזה.




התהליך הטיפולי

חלק זה הוא תאור דמיוני של טיפול במשפחה שמתוארת בראיון של האם המגדלת. הראיון מופיע
הטיפול הדמיוני הזה מתאפשר שכן הסיפור שלה דומה מאד לסיפורים של משפחות אחרות שהיו בטיפולי  ההתייחסות הטיפולית  היא לאתגרים האוניברסליים של המשפחה המשולבת ואני מאמינה שתדגים את עיקרי התהליך הטיפולי ואף תועיל לאלה שיוכלו למצוא חלקים של עצמם בסיפור.
חשוב לציין שאף שבתאור הטיפול ניסיתי להיות נאמנה לסיפור כפי שסופר על ידי המרואיינת, לקחתי לעצמי "חפש יצירתי" והוספתי פרטים שנראו לי מתאימים.

דר גייל לוסטיג מתייחסת בראיון לעובדה ש"לא התייעצנו. זה היה בימים שלא היה לנו שום כסף להתייעץ. כל דבר היה מאוד יקר. יש לציין שאחרי הגירושים, אמא של דני  לקחה אותו לטיפול פסיכולוגי בתל השומר לכמה חודשים. אבל אני לא קיבלתי עזרה. אמיר בוודאי לא התייעץ. לא דיברנו."

הבה נניח שהמשפחה היתה מוצאת את האמצעים והכוח לבוא לטיפול.

הפניה לטיפול היא בדרך כלל סביב בעיה מוצהרת . לפחות אחד מהפונים (במקרה הזה אחד –או אחת –מבני הזוג) מגיע להחלטה שכל מה שניסו לא מצליח והגיע הזמן לחפש עזרה חיצונית.
הבחירה במטפל מסויים או בשיטת טיפול מסויימת קשורה בידע  על השיטה ובהמלצות של מישהו אמין המתבססות על הכרות (ישירה או עקיפה)  ונסיון חיובי עם התהליך ו\או המטפל.
בהזדמנות זו ניתן לציין כי ניתן וכדאי  לבדוק את הכשרתו והסמכתו של כל מטפל באגודות המקצועיות המתאימות. למשל, בנושא הטיפול המשפחתי ניתן לבדוק אם המטפל מוסמך בטיפול משפחתי באגודה לטיפול במשפחה , www.mishpaha.org.il

הטיפול המשפחתי-מערכתי  שאציג כאן הוא טיפול ממוקד, קצר מועד בדרך כלל, המתמקד בבעיה המוצגת על ידי המשפחה ורואה אותה כמייצגת מציאות רחבה יותר. לפיכך, תהיה התייחסות לא רק לבעיה הספציפית אלא גןם לגורמים המערכתיים המשמרים אותה.
לטיפול כמה שלבים שאציג אותם במהלך תיאורו.

הפניה לטיפול
בשיחה טלפונית מקדימה- מספרת גייל  שהקושי העיקרי  שלה קשור בדני, בנו בן ה12- של בעלה – שמחבל בכל נסיונותיה לנהל את חיי הבית. הוא לא שומע בקולה, מתעלם מבקשותיה ומביא אותה למצבי כעס שהיא מאבדת שליטה על עצמה.
גייל מספרת שאמיר, בעלה, אינו מעורב בהתנהלות היומיומית של הבית כי עובד שעות ארוכות אך רואה את ייאושה ומוכן לבוא לטיפול –למרות שאינו מאמין בזה.
בשלב ראשוני זה אני מקבלת תמונה –חד צדדית אמנם –של האדם שיוזם את הטיפול. בדרך כלל זהו אותו אדם שהגיע לסף ייאוש בנסיונות לפתור את הבעיה בעצמו.
שיחה זו מאפשרת לי להתכונן לשיחה הראשונה, שהיא בעלת חשיבות מכרעת בקשר לעצם קיומו של הטיפול שכן בו תקבע אם יהיה או לא יהיה המשך לתהליך.

השיחה הראשונה
מטרות השיחה הראשונה הן רבות.
ראשית, היכרות והתחברות. חשוב ליצור מצב שבו כל המשתתפים ירגישו בטחון מספיק  שיאפשר להם לפרוש את המצוקה שלהם בפני אדם זר. זה יקרה אם ירגישו שאני כמטפלת מעוניינת להבין את הסיפור שלהם, מכירה בעובדה שהם לא רק בני אדם שנכשלו אלא יש להם גם כוחות וכשרונות אחרים, מכבדת את הקצב והסגנון שלהם ומאמינה שהם עושים כמיטב יכולתם. 
שנית –כדי להבין את דקויות הסיפורים ולזהות את מנגנון ה"דפוס החוזר על עצמו" אשאל שאלות רבות המתייחסות לפרטי הארועים שהביאו אותם לפנות לטיפול.
השלב האחרון בפגישה זו יסתיים ב"הגדרה מחודשת" של הבעיה בצורה שתאפשר תנועה (בהיפוך מהתקיעות המתוארת) ופתרון מערכתי והבהרת המטרות הטיפול.
בדרך כלל הבעיה המוצגת מוגדרת במונחים פרטניים ומוחלטים ("דני לא מכבד אותי" "אני אדם רע שמאבד שליטה"(. הגדרות אלו לא מאפשרות פתרון בלי שינוי והיפוך גמור  של אישיותם של המעורבים. ההגדרה המחודשת תכלול התיחסות גם אל החלקים החיוביים והמתפקדים של כל המעורבים.



לפגישה ראשונה זו הייתי מזמינה את בני הזוג וכהקדמה מתארת להם את תפיסתי לגבי משפחות משולבות. אני גם מגדירה את עצמי כמישהי שמאמינה שאנשים בדרך כלל עושים את המיטב שביכולתם ושהקשיים נובעים לרוב מהעובדה שהגדרות בני הזוג מהו המיטב ומהו האפשרי –שונות ואינן מדוברות. הייתי מתייחסת גם לעובדה שהפניה לטיפול היא דבר קשה לכל אחד ויש אנשים שקשה להם יותר מאחרים.
בזאת אני מנסה לנטרל מראש האשמות אישיות ולשים את הדגש את המציאות המורכבת אותה הם חיים ביומיום. חשוב לי גם להעביר את המסר שאני מצפה שבמערכת המשפחה המשולבת יהיו קשיים ובזה להגדיר את קשייהם כנורמלים ומוכרים. נורמליזציה זו חשובה במיוחד במצבים בהם בני אדם מתביישים בקשייהם ורואים בהם כשלון וחוסר יכולת להתמודד.
אני גם  מוסיפה ואומרת שמנסיוני אני יודעת שלמרות ששני בני הזוג חולקים את אותם חיים, הם חווים אותם אחרת. לכן אני יודעת שהסיפור של האחד אינו זהה לסיפור של השני –ואני מעוניינת לשמוע את שני הסיפורים כי המציאות שלהם מורכבת ממכלול ההסתכלויות. זוהי גם הזדמנות של כל אחד לשמוע את הסיפור של השני לא ממקום שצריך לעשות משהו בקשר אליו אלא ממקום של סקרנות. אני מזמינה את שניהם להקשיב אחד לשני בידיעה ש"להקשיב אין פירושו להסכים". וגם שלכל אחד יהיה הזמן והמרחב לספר את סיפורו. 
זוהי עבודת "זריעה". אני מכינה אותם מראש לעובדה שהם לא יסכימו על דברים מרובים –בין אם הם עובדות או דעות הכנה זו מאפשרת הקשבה גם לתאור שהוא שונה ואפילו מנוגד לסיפור שלי.

כצעד ראשון להיכרות אני מבקשת "פרטי תעודת זהות" – גיל, מקצוע, הסטוריה קודמת (בקצרה), שמות וגילאי ילדים –ויוצרת עץ משפחה – ג'ינוגרם.


בפרק זה אני מתוודעת ורומזת לחשיבותם של מרכיבים בהסטוריה של כל אחד מהם, שאותם הביא כ"נדוניה" למערכת המשותפת. כמו, למשל, תחושת האחריות של גייל שנוצרה בתקופה שבה טיפלה באחיה ובהוריה, והמסרים הסמויים והגלויים שאמיר קיבל ממשפחתו על כך שאין להתעכב על בעיות אלא להסתכל בצורה אופטימית על החיים (ולכן אם יש בעיה – לא מדברים עליה).
מידע זה ישמש אותנו בשלב מאוחר יותר בבואנו לבדוק את מערכת האמונות המודעות והלא מודעות שכל אחד הביא אתו מפרקי חייו הקודמים ואשר יצרו – ביחד –את ה"חוזה המשפחתי" העומד בבסיס המציאות העכשווית.

איסוף המידע הזה –הנעשה מיידית בהקשר המשפחתי – משמש קרקע טובה להיכרות אישית –שלא במסגרת הבעיה המוצגת. השאלות שאני שואלת מתייחסות בדרך כלל להצלחות והישגים למשל אשאל אותם על החלטתם להיות רופאים, על האתגרים שבהם עמדו בדרך הארוכה של לימודיהם ומעמדם המקצועי. או אשאל על יצירת הזוגיות שלהם –מתוך הנחה שאלו זכרונות טובים.
משפחה שמגיעה לטיפול תופסת את עצמה ככשלון . ההכרות מאפשרת לי –וגם להם – להתחבר את חלקים אחרים בחייהם שבהם לא נכשלו, אלא להיפך.
אני מאמינה ששינוי יכול לקרות על בסיס של כוח ומלאות ולא של חסר. בשאלותי אני מכינה את המצע החיובי של יכולות, הצלחות ונסיון חיובי בהתגברות על מכשולים –שישמש קרש קפיצה לשינוי המתבקש עכשיו.
במקביל –נוצרת הקלה באינטנסיביות הרגשית אתה הגיעו, הן בינם לבין עצמם והן בין שלושתינו.
.
כאשר מתבהרת התמונה השלימה יותר של האנשים בחדר(לא רק הורים כושלים אלא גם גבר ואשה אוהבים, אינטליגנטים,  בעלי חוש הומור, רגישים וכו), וזה כולל את ההזדמנות שלהם להכיר גם אותי , נעבור לבדיקת הבעיה שבשלה באו.
אני אשאל: מה הביא אתכם לכאן?

יש לשער שגייל היתה פותחת ומספרת על הקושי שיש לה עם דני, על ההסטוריה הקשורה באמו הביולוגית ועל העובדה שהיא מתמודדת עם כל אלה לבדה.
"...הכי קשה לי, עם דני  בן 12 יש לי קושי עצום איתו. הוא פשוט מחבל, (לא מקשיב לי, לא מגיב כשאני מדברת אליו, מוציא אותי מדעתי) מאד  קשה לי איתו. אני נכנסת למצבים שאין לי שליטה עליו .
אני כועסת מאוד עליו לפעמים. דבר שאני בד"כ לא כועסת. ולפעמים..  לא הייתי מרביצה לו בצורה שזה.. הייתי נותנת לו פליק. בדרך כלל כשאמיר איננו. כי אני מרגישה שאני צריכה לקבל את הפיקוד על דני, ושאף אחד אחר לא עושה את זה למעשה. מאוד היה לי גם אכפת. וככל שהילד יותר התרחק ממני, ככה לי הייתי יותר מיואשת כדי כן.. ולא היה לי.. בטוח שלא הייתה לי תמיכה של אמיר בעניין הזה.
(מתוך הראיון עם גייל  עם עריכה קלה בסגנון)

גייל תוסיף ותספר דוגמאות להתנהגותו של דני ולעובדה שאמיר אינו תומך בה בענין הזה.
חשוב לאפשר לגייל לספר את הסיפור כולו בדרכה ולתת לה את כל הזמן הנדרש.

לאחר שגייל מסיימת אני פונה אל אמיר ושאלת אותו: "האם יש משהו שחדש לך בסיפור של גייל?"
אני יודעת – משלב ההיכרות – שלאמיר יש התנגדות פנימית (אותה למד ממשפחתו) לספר "סיפורי בעיות" ולכן לא אבקש ממנו לספר סיפור נוסף על דני ועל גייל.
בשאלתי על "משהו שחדש לו" אני מרמזת על האפשרות שלא ממש ידע מה קורה לגייל עם דניאו לחילופין שידע הכל אך מרגיש מצוקה לנוכח העובדה שאין לי פתרון ולכן מעדיף להתרחק מהמערכה.

אמיר בוחר בשתי האפשרויות: "לא ידעתי את גודל המצוקה. היא לא מספרת לי, אולי מנסה לגונן עלי כי האמת, גם אני לא יודע מה לעשות. אני יודע שהשקענו המון בדני –הרגשתי כל כך אשם כשנפרדתי מאמא שלו –למרות שזאת היתה יוזמה שלה. תמיד ניסיתי לפצות. לקחתי אותו לטיולים, בישלתי לו –אבל גם את זה הוא לא מעריך..."

בשלב זה אני נכנסת לפרטים של אירועים שונים ומנסה להבין את ה"ההגיון האישי"
של כל תגובה.
אני מקבלת את הרושם שדוקא בגלל הקושי וההתעלמות שלו מהוראותיהם –שני ההורים משקיעים יותר בדני ורגישים יותר לתגובותיו. זה נראה שהאנטנות שלהם מכווננות לכל הבעה או תנועה שלו ומערך התגובות שלהם אף הוא פועל בהתאם לססמוגרף הרגיש שלהם. אני בודקת – ואכן, סף הרגישות שלהם לגבי טליה ובודאי לגבי מוטי –שהוא "ילד נוח" הוא נמוך יותר והם אינן מגיבים במהירות כזאת אליהם. גם אם טליה או מוטי יעשו משהו דומה לדני ויתעלמו מדברי גייל –היא לא נפגעת או דואגת באותה מידה.
התמונה ההולכת ומתבהרת היא של מעגל תגובות אוטומטי המאפיין מצב של סימפטום. בגלל החשש שלהם לגבי בריאותו הנפשית של דני (שאפילו נאמר להם שעלול להיות סכיזופרן).  הם עוקבים אחרי תגובותיו בחרדה ומעניקים משמעות כבדה לכל דבר.
תגובות המבוססות על חרדה הן תמיד "לא בשליטה" וסופן שמעוררות יותר חרדה. כשדנ י מתרחק (כמו אמיר) מצוקתה של גייל עולה עוד יותר והיא עושה מה שיכולה להתקרב ו"לקחת פיקוד". אמיר – הנכנס למצוקה כשעליו להתעמת עם הבעיות ומגיב בדרך של קוצר רוח והתרחקות (היעלמות) .

לפני שאני משתפת את גייל ואמיר במחשבותי אני רוצה להכניס את דני והילדים האחרים לתמונה. דני-  לא רק כמוקד הבעיה אלא כילד עם צדדים חיוביים ושליליים גם יחד.
מטפלת:"ספרו לי על הילדים. נתחיל בדני –במה הוא חזק? מה הוא יודע לעשות? במה אתם גאים בו?"
גם כאן איני רוצה להסתפק בתמונה חד צדדית"רווית בעיה" של דני. חשוב לי להכניס לחדר את האדם השלם, שמביא אתו גם את "הקשר השלם". בצד הכעס והחרדה יש להורים האלה גם רגעי נחת עם דני...
גייל ואמיר מתארים את דני כילד אינטליגנטי, רגיש וער לכל מה שבסביבתו (אמיר מספר בגאווה שכשהיה לוקח אותו לטיולי טבע היה זוכר ומזהה את הפרחים והחרקים שהראה לו  פעם אחת בלבד). תכונות אחרות שמתארים הם עקשנות, שיכולה להיות גם התמדה ומחוייבות ויחס חם שמראה אל מוטי –הקטן. אתו הוא יכול שחק שעות, בסבלנות ובאכפתיות.
זו נקודה חשובה שאחזור אליה מאוחר יותר –כשדני לא מרגיש מאויים הוא מביע את החלקים הרכים שלו.
טליה מתוארת כילדה מבריקה, מהירת תפיסה, מוזיקלית, אוהבת להיות במרכז – אך בעלת סף תסכול נמוך ונוטה להתפרצויות זעם.
מטפלת: איך מרגיעים אותה?
גייל: נותנים לה זמן, מדברים אליה ברכות, זה לא קל אבל אני מצליחה להתגבר על הנטיה שלי  לכעוס עליה.
אמיר: אין לה התפרצויות כשאני אתה.
עם טליה מצאו ההורים דרך יעילה להתמודד והם יכולים לשאת ולהכיל את הקושי של התפרצויותיה בלי לחשוב שהיא לא אוהבת אותם.
מטפלת: ומוטי?
גייל: זה הפיצוי שלי. ילד נוח, מתוק, חייכני, אוהב את כולם ופתוח לקבל ולתת אהבה.
אמיר: נכון. אתו אין בעיות. נראה לי שהוא יהיה זה שיאחד את המשפחה.

מטפלת (אל אמיר): לו דני היה כאן מה היה אומר על חייו בבית?
אמיר: לא יודע. אולי היה כועס שלקחנו אותו מאמא שלו. היה אומר שגייל מכבידה עליו.. דורשת ממנו...
גייל:זה נכון, כי אני בבית ואני זו שמשגיחה שיעשה שיעורים, שיסדר את החדר –אני השוטר ולכן כל הכעס מופנה אלי.
ואולי הכעס מופנה אל גייל בגלל "קונפליקט הנאמנויות" או בגלל שהיא אמא יותר טובה מאמא שלו, או מפני היא מהווה "מקום בטוח" בשבילו ואיתה הוא יכול "להרשות לעצמו" להביע את כעסו על העולם.... למטפלת יכולות להיות השערות רבות ויהיה צורך לבדוק אותן בפגישות הבאות.

מטפלת: יש משהו טוב שדני יגיד עליכם ועל המשפחה?
גייל ואמיר מהרהרים כמה דקות, אין להם תשובה מיידית –מה שמראה את עומק התמונה השלילית שיש להם על היחסים עם דני.
אני מחכה בסבלנות ואז אמיר  אומר: "דני אמר לי כמה פעמים שהוא אוהב ומעריך את גייל. שהיא עקבית אתו וזה עוזר לו, ושהיא מתאמצת בשבילו ומשקיעה בו... עלי בטח היה אומר שאני לוקח אותו לטיולים ומסביר לו דברים... מעניין, השאלה הזאת שלך הפתיעה אותי..."
גייל: "לי הוא לא אומר את הדברים האלה, אך אני באמת חושבת שבתוך תוכו הוא מעריך את המאמצים שאנחנו עושים בשבילו ואולי זה מבליט את זה שאמא שלו לא עושה את המאמצים האלה...אני מרחמת עליו  -אבל לא יודעת מה לעשות בנושא.."
מטפלת: אני רוצה לסכם באזניכם את התרשמותי על מה ששמעתי עד כה.
כשהתחלנו את הפגישה פרשתי לפניכם תמונה של ה"מצב העובדתי" של המשפחה המשולבת. אמרתי שעצם ההכרח לשלב שתי משפחות המביאות אתן זכרונות כואבים ותפיסות שונות בקשר למשפחתיות וזוגיות –מהווה אתגר עצום לזוג הצעיר (בלי קשר לגיל הכרונולוגי.)
הזוגיות נבנית במקביל להורות –ומן ההכרח שיווצרו קשיים ואי הבנות. ובעוד ההורות דורשת התלבטויות ודיונים בקשיים, הזוגיות רוצה לשמור על הרמוניה וליהנות מהאהבה והשמחה של ה"ביחד". זה משהו ששיך לסיטואציה, לא לאופי של כל אחד ואחד (שכמובן גם הוא בתמונה והוא אחראי לצורות ההתמודדות שכל זוג במשפחה המשולבת באתגרים האלה.
אתם, גייל ואמיר, נפגשתם ויצרתם זוגיות שכללה מלכתחילה גם את דני וגם את אמו. אולי בשלב מאוחר יותר –אם תרצו – נתייחס גם לתחילת דרככם כמקור נוסף להבנה על למה דברים התפתחו כפי שהתפתחו, אך נכון לעכשיו ברצוני להתייחס אל הקשר אבא –אמא –דני.
אני רומזת כאן לדרך בה נבנתה הזוגיות שלהם, כולל בחירתם אחד בשני, יש משמעות והשפעה ביצירת המערכת של היום, אבל ממהרת לחזור את מושא מצוקתם. אני מנסחת את המצוקה במושגים מערכתיים ולא שמה את הדגש על "איך מתקנים את דני?"
אני רוצה להחמיא לכם על ההשקעה העצומה שעשיתם –ועושים עדין, כולל נוכחותכם כאן, בהורות לדני.
אין ספק שדני, שחווה את התפרקות משפחתו בגיל צעיר, ובעיקר את המתח והכעס ששררו בין אביו לאמו, הרגיש חוסר בטחון בעולמו. הוא לא הבין למה שני האנשים שבהם תלויים חייו אינם מהווים עבורו בסיס אמין ויציב. אין לי ספק שבתוך תוכו, בצורה לא מודעת ולא מתוכננת הוא קלט שאסור לסמוך על הסביבה. בתוך תוכו –שוב בצורה לא מודעת ואולי אפילו אינסטינקטיבית- הוא "החליט" שלא יפתח את עצמו לפגיעות נוספות.
הוא הגיע לביתכם על רקע של דחיה –אמא שלו הענישה אותו על אהבתו לאביו ("אם אתה כל כך אוהב את אבא לך אליו"). גם בגיל 5 וחצי הוא הבין שהמסר הוא ש"אסור למעבר הזה להצליח", שכן אם ירגיש טוב אצל אבא הוא יאבד את אמא לגמרי.. הוא לא שנא אותך  גייל, הוא שנא את הדילמה הבלתי אפשרית שבה הושם.
כמובן שהעובדה שהגיע למשפחה שבו היתה לו מיד מתחרה על אבא שלו –תינוקת דורשת ומקבלת הרבה תשומת לב- לא הקלה על הענין.

מה שקורה היום –הוא בעצם –עוד מאותו דבר, אלא שנוסף גורם אחר במעגל הזה.
באפן אירוני –דווקא הדאגה שלכם, הרצון לפצות אותו, הנסיון להתמודד אתו כל אחד בדרכו – מחמירה את המצב.
כל אחד מכם הוא –והיה – אדם שונה. את גייל מתמודדות עם קשיים על ידי "לקיחת אחריות ופיקוד". כך עשית כל חייך גם במשפחה שבה גדלת, גם בעלייתך ארצה וגם בגידול ילדיך. את צריכה קרבה ומשיגה אותה על ידי מעורבות ונתינה.
אתה אמיר –גדלת במשפחה שדגלה באופטימיות. אופטימיות, שהיא בעצם אמונה שדברים בסופו של דבר יסתדרו לטובה, עלולה גם להביא להמנעות מ"תפיסת השור בקרניו" כאשר יש קונפליקט או קושי. במסגרת כזו  קשה לפתח מיומנויות של עימותים ומחלוקות. וכשלא יודעים איך לפתור את הקונפליקט – מתרחקים ממנו.
למרבה הצער –צורת ההתמודדות שלך עם קונפליקטים, בעיקר אלו הקשורים לדני, כללו גם התרחקות מגייל שחוותה אותך כ"איננו".
וכך נוצר מצב שכאשר דני, בהתאם להחלטותיו הפנימיות, מתרחק ומתעלם מגייל, היא מנסה להתקרב על ידי לקיחת פיקוד. משנכשלה – כי דני כבר מיומן ב"איך להגן על עצמו מקרבה העלולה להכאיב בסופו של דבר" – היא פנתה אליך , אך אתה ,מסיבות שאולי נבין בעתיד אך כרגע אינן רלבנטיות, התרחקת ממנה ושקעת בעבודתך. גייל בייאושה חזרה על עצמה בצורות שונות –אך ללא הועיל.
מרכיב נוסף שמחמיר את המצב הוא –מה שהזכרתי מקודם –רגישות היתר שיש לכל אחד מכם  לגבי דני.
בדמיון שלי אני יכולה לראות שגם כאשר אתם קוראים עתון, או מסתכלים בטלביזיה, עין שלישית תמיד מחפשת ועירנית לדני –מה הוא עושה, איך הוא מרגיש, מה הוא חושב...
גם כאן נוצר מין מעגל קסם שבו דני מרגיש שעוקבים אחריו והוא צריך לעשות משהו כדי להצדיק את ה"מעקב" הזה. וכמובן שכשהוא עושה –אתם מיד מרגישים, מגיבים, ועושים זאת מתוך ראיית המעשה בקונטקסט של "האם הוא אוהב אותי? האם אני אוהב אותו?" ואז כל מעשה מקבל משמעות הרבה יותר כבדה מאשר מעשה הקונדס הטפשי הזה...
.
האם לפחות חלק מן הדברים שתיארתי נראים לכם הגיוניים, מתקשרים למה שאתם חושבים או מרגישים?
אני שואלת שאלה זו בבטחון יחסי שכן במהלך כל הסיכום אני בודקת  את תגובותיהם הלא מילוליות של גייל ואמיר. כאשר הם מהנהנים בראש, מסתכלים אחד בשני, או מחייכים לעצמם –אני יודעת שאני בכיוון הנכון
אמיר וגייל מניעים בראשם בהסכמה ואני אוסיף ואשאל : "מה במיוחד?"
גייל: "במיוחד החלק הזה של הכורח שאני מרגישה לקחת פיקוד, ושל הצורך שלי בקירבה וגם – לא חשבתי על האפשרות שדני נמצא בדילמה הזאת שאסור לו להצליח במשפחה שלנו. פשוט האמנתי שבגלל שאמא שלו לא ממלאה את התפקיד וזה התפקיד שלי עכשיו ."
אמיר: "בשבילי –חידדת את זה שאני שונא מתח וקונפליקטים ומעדיף להתרחק מהם מאשר להיות בתוכם, וגם את הרגישות הגדולה שיש לי לגבי כל תזוזה שדני עושה –גם מדאגה לו וגם מחשש שזה יעורר עוד קונפליקט עם גייל "
מטפלת: זוהי תמונה שהיא באמת מורכבת מאד –הן בשל העובדה של היותכם משפחה משולבת והן בשל השילוב וההשפעה ההדדית של סגנונות  ההתמודדות שלכם אחד על השניה.
אין שום ספק ששניכם אוהבים את כל הילדים ורוצים בטובתם, ולכן זה כואב שבעתיים שלמרות כל ההשקעות –אין תוצאות רצויות.
מה השינוי שהייתם רוצים שיקרה במשפחה שלכם?
גייל: "אם האווירה בבית תשתפר, יהיה שיתוף פעולה גם עם הילדים וגם בין אמיר וביני, אני חושבת שאסתפק בזה כי אני בטוחה באהבתי וזה כבר יעשה את שלו."
אמיר: " אם גייל תהיה מרוצה, ואם דני  יוכל להראות שהוא מאושר – דייני".
מטפלת: "בואו תעזרו לי קצת יותר, איך יראו החיים אם השינויים האלו יקרו?"
בדרך כלל מטרות הטיפול מוצגות בצורה כללית ואידילית ושאלה זו באה כדי לקרקע את התמונה.
אמיר וגייל מתקשים לתת תאור של ארועים ספציפים שישתנו ונשארים ברמת ההרגשה הכללית.
מטפלת: מה יהיה השינוי הקטן ביותר שאם יקרה תרגישו שאתם בדרך הנכונה?
גייל: אם אוכל לשתף את אמיר בדברים שקרו במהלך היום – אני בטוחה שיהי לי יותר כוח להתמודד עם כל השאר.
אמיר (מופתע): ?  אני חשבתי על זה שדני יקבל את פני בחיוך במקום בפרצוף כועס
מטפלת: האם יש לך איזושהי מחשבה על מה אתה יכול לעשות כדי שזה יקרה?
אמיר: וואו – לא חשבתי על זה...... אולי לשאול אותו על הכדורגל... משהו שהוא אוהב לעשות... וואוו.. אני צריך לחשוב על זה....
מטפלת: נראה לי שיש לכם די הרבה דברים לחשוב עליהם.. מה דעתכם שנסיים כאן את הפגישה. בהמשך, הייתי רוצה לפגוש את הילדים. אבל –כדי לעשות זאת, עליכם לקבל את הסכמתה של אמא של דני. למרות שדני גר אתכם, הסכמתה הכרחית לכל טיפול –רפואי או פסיכולוגי. (צדיק ושות' 1998)
אמיר וגייל –בהרגשת הקלה –מספרים שלפני שאמו של דני נסעה לארה"ב היא השאירה בידיהם מסמך המתיר להם לקבל החלטות רפואיות ואחרות לגביו.
המשפטים האחרונים מראים שגייל ואמיר מוכנים להתחיל את התהליך הטיפולי.
מטפלת: לגבי הפגישה הבאה – האם לדעתכם כדאי כבר את הילדים או שתרצו פגישת התייעצות נוספת בשבילכם?
שאלה זו באה להחזיר להורים את כוח ההחלטה ולחזק את מעמדם כהורים וכמנהיגי המשפחה. כל תשובה תתבסס על שיקול דעתם ועל הערכה עצמית של  כוחם וכולתם להתמודד עם המצב
אמיר: אני הייתי מרגיש יותר טוב אם הייתי יודע יותר טוב מה יהיה בפגישה עם הילדים.
מטפלת: בפגישה ראשונה עם הילדים אני רוצה להכיר אותם ולהבין מהם איך זה בשבילם להיות במשפחה, איך הם מבינים את המצב שלדני יש משפחה נוספת ומה –לדעתם –הקשים שהם רואים ומרגישים במערכת. פגישות אלה נעשות – בדרך כלל –בעזרת ציורים או משחקים שהם שפה טבעית יותר לילדים ומאפשרים ביטוי חפשי יותר של רגשותיהם. כמובן שתהיה גם שיחה משותפת שבו ישתתפו כולם – ונקווה ליצור דיאלוג פתוח. דבר אחד בטוח –אני אקח אחריות לזה שלא יווצר מצב של עלבון או השפלה לאף אחד מן הנוכחים. למרות שאולי עלולים להשמע דברים קשים –הם ייעשו ברוח של חיפוש פתרון ולא האשמות.
בשלבים מאוחררים יותר –אם יתעורר הצורך – תערכנה פגישות של חלקים מן המערכת, כמו –רק הגברים, או רק הנשים, רק הילדים או כל ילד בנפרד...הכל ייעשה בהסכמה משותפת ובידיעת כולם
בכל טיפול אני מקפידה על הכלל שכאשר נערכות פגישות נפרדות –כל המשפחה יודעת על קיומן אך לא על הדברים שנאמרו (לפחות לא ממני –כל אחד יכול לספר על עצמו למי שהוא רוצה).
גיייל ואמיר מבקשים קצת זמן לחשוב על זה ובהמשך השבוע גייל מצלצלת לאמר לי שהם החליטו לבוא עם הילדים.

פגישה שניה

לפגישה מגיעים ההורים עם דני (בן 12) טליה (בת  7) ומוטי (בן  5).
הילדים לבושים יפה, נבוכים, טליה ומוטי צמודים לגייל ודני לבדו עם פנים חתומות.הם מתיישבים על הכסאות שהכנתי במעגל –גילל והילדים הצעירים במרכז, דני משמאל למוטי ואמיר ממולו – לצידה של טליה.
סדר הישיבה משקף –לעיתים קרובות –את מערכת היחסים במשפחה.
אני מציגה את עצמי בחיוך ושואלת את הילדים אם הם יודעים למה באו לכאן?
טליה: כי דני מציק לי
מוטי: אמא אמרה שתעזרי לנו שיהיה לנו יותר כיף במשפחה
אני מסתכלת לעברו של דני אך הוא מסמן לי שאינו רוצה לדבר עדין. בניד ראש אני מסמנת לו שזה בסדר.
הדקות הראשונות בכל פגישה –ובעיקר עם ילדים – מכילות הרבה מאד מידע ואף יוצרות את הבסיס ליחסים שיווצרו בהמשך. חשוב לי להעביר לדני את המסר שאני רואה אותו, מגיבה לתקשורת הלא-מילולית שלו  ומכבדת את הקצב שלו.
מטפלת: נכון,  התפקיד שלי הוא באמת לעזור לאנשים במשפחה להסתדר יותר טוב ולהרגיש יותר טוב עם עצמם. בשביל זה אני רוצה להכיר אתכם יותר טוב. בשבוע שעבר נפגשתי עם אבא ואמא והם סיפרו לי קצת על עצמם ועליכם והיום אני רוצה להכיר אתכם.
בואו נתחיל מן הצעיר –מוטי, אתה בגן חובה, נכון? מה אתה הכי אוהב לעשות בגן?
ההיכרות עם  הילדים תתחיל תמיד בצדדים החיוביים והמצליחים שבחייהם.
מוטי מספר על הגננת האהובה, על החברים ועל הכדורגל שהוא אוהב לשחק גם בגן וגם עם דני ואבא – כשהוא בבית.
טליה מספרת על נגינתה בפסתנר –ואני מכוונת את השיחה לנושאי התמודדות, מתי היה לה קשה והיא התגברה על הקושי. טליה מתייחסת לתסכולים בלימודים ובחיי החברה ומספרת בגאווה על יכולתה לעצור את כעסה ולפתור קונפליקט עם חברה.
אני פונה לדני –ואומרת שההורים סיפרו שכשהיו כולם בארה,ב הם נסעו לטיולים "אתה זוכר איזה טיול שאהבת במיוחד?"
דני -בתחושת הקלה- מספר על טיול שעשו בפארק גדול, וראו דובים, והוא ואבא יצאו לטיול לבד ועשו קמפינג בחוץ...
מטפלת: זה נשמע שאתה מאד אוהב את השהיה בטבע עם אבא...
דני מניע בראשו בהתלהבות: זה הנושא שאני הכי אוהב, גם בבית הספר, יצאתי גם לטיול של החברה להגנת הטבע והשנה אני אצטרף לחוג סיירים..
אני מספרת על טיולים שגם אני ערכתי עם משפחתי בפארקים הלאומיים של ארה"ב ואנחנו משווים זכרונות וחוויות. אני מציינת את זכרונו המדוייק של דני למקומות ולבעלי חיים האפייניים למקומות השונים.פני ההורים זורחים משמחה.
מטפלת (אל אמיר): גם אתה היית ילד כזה שאוהב טבע וזוכר פרטים?
אמיר: כן, אמנם ההורים שלי לא לקחו לטיולים כאלה אך תמיד אהבתי להסתובב בטבע ולאסוף חרקים. אמא שלי השתגעה ממני.. אולי בגלל זה למדתי אחר כך ביולוגיה ופניתי ללימודי רפואה..
מטפלת: אז יש לכם הרבה במשותף.. ואת, גייל?
גייל: לא, אני הייתי ילדה טובה ירושליים (או דרום אפריקה). גם אני ניגנתי בפסנתר אבל הייתי ילדה של בית..
האוירה נעשתה נינוחה יותר והשיחה קולחת בהשתתפות כולם. אני מקשיבה לרמזים על דמיון וקשר שבין ההורים לילדים השונים ועל התמודדויות מוצלחות עם קשיים. אני מרגישה שהילדים חשים בטוחים וחפשיים אתי, יחסית ומחליטה לעבור לשלב השני.
מטפלת: כדי שאני אוכל לעזור למשפחה שלכם יותר טוב אני צריכה את עזרתכם בלהבין מה קורה אצלכם בבית ביומיום.
אני יודעת מנסיוני שכל אחד במשפחה רואה את מה שקורה דרך העיניים שלו –וזה בדיוק מה שחשוב לי. ולכן יש לי פה דפים ועפרונות וצבעים ואני אבקש מכל אחד –לחוד –לצייר את המשפחה כפי שהוא רואה אותה -. אם מישהו מעדיף לכייר –יש כאן פלסטלינה ואפשר להשתמש בה. (יש בחדר גם קופסא של בובות קטנות, וגם מספר בבושקות (בובות גדולות שבתוכן מספר של בובות קטנות היכולות לסמל משפחה).
הציור טבעי יותר לילדים קטנים אך גם הגדולים והמבוגרים מוכנים ל"שחק" כאשר הם מרגישים בטוחים.
דני בוחר בפלסטלינה, אמיר בודק את הבבושקות אך מחליט על ציור. כל אחד מוצא לו פינה בחדר ומצייר.
כשמסיימים אני מציעה שכל אחד יראה את הציור שלו ויסביר מה צייר.
מוטי צייר את כולם על מגרש הכודרגל. שאלתי על התפקידים: דני החלוץ- כי הוא הכי גדול וחזק, טליה – קשר "זה תפקיד שמקשר בין ההגנה להתקפה", אמא –השוער,"כי היא תמיד חוטפת את הכדורים מכולם" ואני –מוטי –הבלם "כי אני עוזר לאמא". ואבא? אבא המאמן –כי הוא אחראי על כולם.
כשמאפשרים ללילדים לדבר בשפתם,אי  אפשר שלא להתפעל מיכולת ההבחנה הדקה שלהם.
טליה ציירה את המשפחה בטיול – אבא ודני בחלק אחד של הדף ואמא, טליה ומוטי בחלק השני וסבירה –"ככה זה כשאנחנו מטיילים, אבא ודני נעלמים ומחפשים צמחים וחרקים ואנחנו הולכים לאט יותר.
דני –כייר בפלסטלינה דמויות מפורטות (ויפות) של  המשפחה והוסיף גם את המשפחה של אמו הביולוגית עם ארבעת ילדיה. את עצמו מיקם ביניהן.
כשביקשתי שיסדר אותם לפי סדר הקירבה שהוא חש כלפי הדמויות השונות –קירב שתי ילדות ממשפחת אמו ואת מוטי ממשפחת אביו. את אביו ואמו מיקם במקום הרחוק ביותר משני הצדדים.
גייל ציירה את המשפחה ליד השולחן – כולם יושבים ואמיר במטבח מבשל
אמיר צייר גם הוא את המשפחהבארוחה וצייר את כולם יושבים מסביב לשולחן כשגייל והוא בשני צידי השולחן.
פרשנו את הציורים והכיורים במרכז ושאלתי אותם מה הם רואים.?
טליה: (ספונטניות)רואים שאמא עובדת קשה
אמיר: מפתיע אותי שדני הכניס לכאן את המשפחה של אמו. אתה אף פעם לא מדבר עליהם..
דני: מה יש לדבר? אתם תמיד כועסים עליה
מטפלת: האם מה שאתה מנסה להגיד כאן שיש חלק בחייך שאתה לא יכול לשתף בו את המשפחה הזאת?
דני: כן. הם בין כה וכה לא רוצים לשמוע. הם תמיד רבים עם אמא שלי ובכלל לא מכירים את האחיות והאחים שלי מהצד הזה.
הבעת פניה של גייל מעידה על תובנה פתאומית והיא פונה אל דני ברכות: אתה יודע ,אני לא חשבתי על איך אתה מרגיש כשאתה לא יכול לספר לנו על האחיות שלך. נכון שאני מאד כועסת על אמא שלך אבל הילדים לא עשו לי שום דבר רע...
מטפלת: את חושבת שאת יכולה להתנצל בפניו..
גייל: כן , כן, אני באמת מצטערת. הייתי צריכה לחשוב על זה.  איך לא חשבתי? זה חלק מהחיים שלך ואתה מרגיש שאנחנו, שאני לא מעוניינת בזה? אני מצטערת (נוגעת ביד של דני)
מטפלת (אל טליה ומוטי): ואתם מכירים או יודעים על האחיות של דני?
טליה: לא
מוטי: ראיתי את דני מסתכל בתמונות –אבל לא ידעתי של מי
מטפלת: הייתם רוצים להכיר?
הילדים מנענעים בראשם בחיוב. אני שואלת גם את גייל ואמיר המביעים הסכמה ואני מבקשת מדני שיציג בפנינו את אחיו ואחיותיו (המכויירים) ואף יסםר עליהם משהו (מה הם אוהבים לעשות,מה הוא הכי אוהב לעשות אתם...
מתפתחת שיחה –אני מעודדת שאלות –שבה דני הוא המרכז והוא מציג בפני המשפחה את משפחתו השניה. הענין שכולם מגלים הוא תחושה חדשה ואני מרגישה שקורה כאן משהו שלא קרה בעבר. אני מבקשת גם מאמרי להתנצל בפני דני על שלא ידע כמה הנושא חשוב לו וטליה ומוטי מצטרפים.
הפתעות הן חלק חשוב מאד מהתהליך הטיפולי. הטיפול המשפחתי מאפשר יצירת חוויה חדשה המאפשרת תובנה מערכתית (רובינשטין- נברו1996 ). ההבנה שדני קרוע בין המשפחות הופך לחוויה רגשית שבה המשפחה נוכחית קולטת את חלקה בקריעה הזו ועושה משהו כדי לתקנה. להזכירנו, דני עבר לגור עם אביו מלווה באזהרה "אם אתה כל כך אוהב אותו, אז לך תחיה עם אבא שלך ותראה מי זה אבא שלך.." כלומר – עליך להכשל ולהכשיל את אבא שלך. כשהמשפחה שבה גדל אכן "מוחקת" חלק ממך ו"דורשת" ממך לצנזר מחשבות ורגשות שיש לך לגבי אמך הביולוגית ואחיך ואחיותיך, היא תורמת את חלקה לכשלון המשותף. יכולתם של בני המשפחה  ההתנצלות של בני המשפחה  -ועד יותר – ההכרה והלגיטימציה לרגשותיו ורצונו של דני לשמור על משפחתו השניה, יוכלו להוות פתח להתייחסות מקבלת יותר של חייו ולהתרת קשר השתיקה בנושא.
אני מציעה לדני להמשיך בבית את הסיפורים, וללוות אותם בתמונות. בצורה זו תוכל לשתף אותם גם בחלק הזה של חייך.
אנחנו מגיעים לתום הפגישה ואני שואלת את הילדים אם ירצו לבוא שוב.
הם מהנהנים בשמחה.
מטפלת: יופי, גם אני רוצה שתבואו, אבל לפגישה הבאה הזמין רק את ההורים כי יש לי כמה דברים "מבוגרים, לדבר אתם. אנחנו נתראה בעוד שבועיים.

בחשיבה שלי לקראת הפגישה השלישית אני מחליטה שצריך להקדיש ל"היעדרותו" של אמיר.
דפוס מערכתי הוא אף פעם לא חד-צדדי. כאשר אנחנו מזהים התנהגות החוזרת על עצמה צריך להניח כי כל המעורבים משתפים פעולה –במודע או בחוסר מודעות -  בשימור התופעה.
במשפחה המשולבת – כאשר שני בני הזוג באים לזוגיות בגיל מבוגר יחסית, עם פצעים ו"מפות" שנוצרו ביחסים הקודמים   2006(Nabaro & Iwanir (Rubinstein-               חשוב וב לבדוק דפוסים אלה שכן ניתן לשער כי היו חלק מכשלון היחסים הקודמים. הנטיה האנושית לשמר דפוסים מוכרים – בעיקר כאשר אינם מודעים לנו מביאה לשיחזור מרכיבים ישנים במערכת החדשה. שיחזור זה יכול להתחיל מהשלב המוקדם של הבחירה ההדדית.
אני יודעים ממחקרים רבים, כי בחירת בני זוג היא תהליך מורכב המשלב תהליכים מודעים ולא-מודעים.  הבחירה קשורה לסיפוק צרכים רגשיים, לזיהוי השונה והדומה ולשימור מסרים מההסטוריה של כל אחד מבני הזוג. (מלאך-פיינס א. 2002) אלה יכולים לשמש בסיס ליצירת חוזה הנישואין.
"חוזה הנישואין" הרגשי הוא סידרה של ציפיות ומחוייבויות –גלויות ונסתרות של כל אחד מבני הזוג. ציפיות לגבי עצמם ולגבי תפקיד בן\בת הזוג בפרק זה של חייהם. למשל האשה יכולה לחפש בבן זוגה את ההורה האוהב, המגונן והמראה את הדרך, בעוד שהגבר עלול לצפות כי בת זוגו תקח אחריות על כל החלק הרגשי של היחסים בעוד שהוא דואג לפרנסה (Sager et al. 1983).  אי ההבנות והאכזבות שילוו את אי מילוי הצרכים והציפיות של כל אחד מהם עשויים להשפיע על אכות הקשר – וכל זה בהקשר של חששות וספקות טבעיים המתלוויםלבניית המשפחה המשולבת..
בירור המודל הפנימי של כל אחד מבני הזוג לגבי תפקידי הגבר והאשה, זוגיות מספקת, הורות טובה, יהיה הצעד הראשון בדרך להבנה מדוע –למרות הכוונות הטובות – ההשקעה הרבה והנסיונות לעזור לעצמם ולידים, מחטיאים את מטרתם

אמיר וגייל מגיעים לפגישה ברגשות שמעורבים של שמחה וחשש.
הם מספרים  בשמחה שדני אכן שיתף את כולם בתמונות וסיפורים על אחיו ואחיותיו הקטנים מצד אמו, אם כי נמנע בצורה מכוונת מלהתייחס לכל דבר שבו היו אמו ובעלה מעורבים.
האוריה בבית השתפרה מעט וגם, אומרת גייל: "אני מאד מודעת לרגישות היתר שלי אל דני ומנסה להתגבר עליה".
החשש הועלה על ידי גייל: "האם העובדה שהזמנת את שנינו לבד משמעותה שאת מתכוונת לעשות תנו טיפול זוגי? כי אם כן –אני לא חושבת שזה נכון (היא מתייחסת לנסיון קודם בטיפול שהמטפלת לחצה עליהם לבוא לטיפול זוגי)"
מטפלת: " לא הזמנתי אתכם היום כדי להתחיל טיפול זוגי. בודאי לא הייתי עושה זאת ללא בקשה או  הסכמה מפורשת שלכם. יחד עם זאת, מטרת הפגישה היום הוא להבין קצת יותר טוב את מערכת היחסים שלכם שהיא הבסיס ליצירת המשפחה המשולבת הזאת.
למערכת שלכם יש הסטוריה שמתחילה בהחלטה שלכם להתחבר אך מושפעת מארועים רבים בחייכם שאינם קשורים ישירות להחלטה זו. הילדים חיים בתוך המסגרת הזו שאתם יצרתם והבנתה תאפשר לנו להבין יותר טוב את תגובותיהם והתנהגותם.
אני מבינה שמטרת הטיפול היא לשפר את הקשר עם הילדים ואני מכבדת מטרה זו.
בכל מקרה, אם תרגישו שאני סוטה מהכיוון שעליו הסכמנו אתם מוזמנים להתריע על כך.
זוגות רבים מעדיפים להתמקד על הבעיות עם הילדים מאשר להתבונן בעצמם ובקשר הזוגי שלהם. גייל ואמיר הגדירו את מוקד הטיפול "כהגברת שיתוף הפעולה בין כל בני המשפחה –גם הילדים וגם ביניהם". אין לי ספק שכאשר יוכלו  לפעול ביחד למען הילדים, ישתפר גם הקשר ביניהם. ולהיפך. העובדה שאני מזמינה אותם לשמור על הכיוון המוסכם מעבירה אליהם כוח השפעה על הטיפול ומפחיתה את ההרגשה – שמטופלים מרגישים לפעמים – שהם מופעלים על ידי המטפל.

גייל ואמיר נרגעים ונענים לבקשתי לספר על פגישתם והתאהבותם.
אמיר: עכשיו כשאני חושב על כך אני מבין שדני היה ביחסים שלנו מההתחלה. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לגייל כשדיברנו על הסרט "קרמר נגד קרמר" זה שאני רוצה שדני ייהיה אתי ושיהיה לו יותר טוב אתי. (אלי) את בטח תגידי שחיפשתי אמא לדני – אבל זה לא מה שהרגשתי אז.
מטפלת: מה אתה זוכר על רגשותיך אז?
אמיר: הרגשתי שהיא באמת מעוניינת בי, שהיא רוצה לעזור, אבל לא ממקום של רחמים אלא ממקום אמיתי. היא היתה כל כך שונה מאשתי הראשונה. הרגשתי בטוח – גייל לעולם לא היתה מודיעה לי בטלפון שהיא נפרדת ממני ולוקחת את הילד שלי.
גייל: "נכון, לדני באמת היה חלק גדול ביחסים שלנו (בעצם, עד היום). זה נתן לנו מטרה משותפת. ובכלל –אני כזאת שכשמישהו סובל זה מעורר בי..לא רחמים, אבל איזושהי חמלה. אני מרגישה כך גם כלפי מטופלים שלי.
אבל הוא צודק –אני לעולם לא הייתי מסוגלת לגרום כזה סבל ולהתנהג בכזה חוסר התחשבות.
מטפלת: "איפא למדת להיות "מטפלת"?
גייל: " זה עוד מהבית. אחי היה חולה ואני טיפלתי בו ושמרתי עליו לא רק בהקשר של המחלה אל  גם מפני המתח שהיה בין הורי.  אני זוכרת שהם היו רבים ואני הייתי ממהרת אליו, ושרה לו כדי שלא ישמע את קולותיהם.
מטפלת: "שם גם פיתחת את האנטנות הרגישות שלך.."
גיל: "כן, אני זוכרת שידעתי שהם הולכים לריב עוד לפני שהם הרימו את קולותיהם...מעניין, לא חשבתי  על כך אבל גם עם דני אני יודעת איך הוא מרגיש עוד לפני שיש איזה סימנים חיצוניים לכך וכאשר אני מבינה שאיני יכולה לעזור לו – אני מתוסכלת כל כך ש...(משתתקת)
מטפלת: ש.. (מעודדת אותה להמשיך)
גייל: "אני כועסת עליו שמעמיד אותי במצב חסר אונים כזה... אסור לי להיות במצב של חולשה כזאת..
מטפלת: "כילדים אנחנו לומדים על מה מותר ומה אסור או דרך מסרים –גלויים או סמויים מהסביבה או דרך החלטות שאנחנו עושים – שוב במודע או בלא מודע – כדי להישרד. מה בחיים שלך אמר לך שאסור לך להיות חלשה?
גייל: (מהרהרת) "לא חשבתי על זה אף פעם, זה נראה מובן מאליו... אולי בתוך תוכי תמיד ציפיתי שההורים שלי יפרדו – כי הם רבו כלכך הרבה. ידעתי שאני חייבת לסמוך על עצמי –גם בשבילי וגם בשביל אחי. גם בחברה –כאילו היה לי תפקיד של מנהיגה והייתי תמיד צריכה להיות בסדר בשביל כולם ולדאוג לכולם.
האמת, כשהחלטתי לעלות –הרגשתי שאני בוגדת בהם וחושבת על עצמי. בדיעבד, אני חשובת שהיצלתי את עצמי כשיצאתי מהתפקיד הזה..
מטפלת: "אבל את לא....
גייל: נכון, לא באמת יצאתי מהתפקיד, רק החלפתי משפחה. אני זוכרת שכשאמיר ואני התחתנו  הרגשתי שזה התפקיד שלי להציל אותו ואת דני. ממש החלטתי שאני אגרום להם להיות מאושרים, שאני אתקן את הנזק והכאב שנגרם להם על ידי..-עד היום קשה לי להגיד שאת שמה – לין. ממש נכנסתי לרגשות של אמיר ונדמה לי שאני בטאתי יותר כעס ממנו, כאילו הייתי השופר שלו... לא שהיא עשתה לי את זה קשה.. היה מאד קל לכעוס עליה ולהאשים אותה בכל
גייל מתארת את עצמה כ"מצילה" שלקחה על עצמה את האתגר לשקם את ההריסות הרגשיים של אמיר ודני, כולל ביטוי כעסים שהם לא יכלו או לא רצו להביע. בזאת היא תרמה –ללא כוונה – ליצירת תמונה כל כך חד צדדית ו"מפלצתית" של האם הביולוגית, כך שאי אפשר היה להכיל ולקבל אותה כחלק מן המשפחה המשולבת. זה יצר אצל דני וגם אצל אמיר את התחושה ש"כדי להשתיייך למשפחה הזאת חייבים למחוק את המשפחה האחרת".
אני מחליטה –בשלב זה – להתמקד בתפקידים ובציפיות של בני הזוג ולהשאיר את נושא ההשתייכות למשפחה לשלב מאוחר יותר.
מטפלת: "ומה קרה כשנוכחת לדעת שזהו אתגר עצום ושאת לא מצליחה בו כמו שרצית או ציפית?"
גייל: "הרגשתי נורא.. ממש נכשלת.. אבל לא וויתרתי...ניסיתי  שוב ושוב.. אני עדיין מנסה...
אבל אמיר לא עוזר... הוא נעלם ונאלם...
מטפלת: (לאמיר) מה קורה לך כשגייל מנסה ומנסה?
אמיר: "אני מרגיש שהיא לוחצת ולא מוותרת.
מטפלת: ואיך זה משפיע עליך?
אמיר: "אני שונא שלוחצים עלי. אני מעדיף לתת לדברים את הזמן שלהם, מספיק יש לי לחצים בעבודה..בבית אני רוצה קצת שלווה...(בחיוך) לכן אני אוהב לבשל, שם יש לי שליטה מלאה..
מטפלת: למה אתה מתכוון?
אמיר: כשלוחצים עלי אני מרגיש כמו בובה על חוט –ללא כוח רצון משלי.. אבא שלי היה מאד דומיננטי, תמיד היה צריך לעשות מה שהוא רצה ואם התנגדו לו הוא היה מקבל כאבי ראש כאלה ונסגר בחדר. בסוף הוא באמת נפטר מגידול בראש –שהיה שם כנראה הרבה שנים.
אמא שלי תמיד הזהירה אותי שלא להרגיז את אבא. אבל היא היתה תמיד כזאת אופטימית ושמחה וזה היווה פיצוי...
מטפלת: "מה היא עשתה כדי לפצות אותך?
אמיר: "היא היתה משחקת אתי, יוצאת אתי לפארק, לסרט, משנה את הנושא, תמיד אמרה לי: בוא נחשוב על דברים שמחים, נשאיר את העצב מאחור, אין טעם לשבור את הראש בקיר. מחר יהיה יום חדש. היא תמיד האמינה שהזמן ירפא את הכל.. 
מטפלת: כשאתה מסתכל על זה בפרספקטיבה של היום – מה אתה חושב על זה?
אמיר: "אני רואה איפא למדתי להמנע מעימותים. אני חושב שזאת היתה –ועדין - הדרך של אמא שלי להישרד (או לפחות כך היא חשבה). אבל אני יכול לראות שזאת גם דרך שמשאירה את גייל לבד עם הקשיים והזמן לא מרפא את הכל...
אני יכול לראות כמה טעויות עשיתי עם דני וגם עם הילדים האחרים כי חשבתי שזה יעבור עם הזמן...(אל גייל ברכות) אני מצטער, גרמתי לך עוול..
גייל: (בדמעות, מחזיקה את ידו של אמיר) "אתה עושה כמיטב יכולתך, אני יודעת שלא התכוונת..."
רגע  זה של חיבה ותמיכה מחזק את הרגשתי כי לבני הזוג יש את הכוחות להתמודד עם קשייהם.
אני אומרת להם זאת.   
היכולת להכיר בכאב שבני זוג גרמו אחד לשני בלא להפוך זאת למסע של אשמה או האשמה היא חשובה במיוחד לתהליך הריפוי ההדדי (איוניר.2007). היא תאפשר –בהמשך הטיפול – להכיל את הכאב ולהבין איך זה נוצר. סגנונות ההתמודדות של אמיר וגייל הם הפוכים. בשבילה, קושי הוא אתגר לשינוי ובשבילו,  הוא סיבה להתרחק ולחכות.  ההיפוך הזה  -שהיה אולי גם מקור למשיכה ביניהם על בסיס "הפכים נמשכים" גרם במקרה הזה למשיכה הפוכה: היא הגבירה את המאמץ –עד לעשיית "עוד מאותו הדבר", והא הגביר את ההמנעות עד לדרגת "העלמות". ניתן לזהות כאן בבירור את "הדפוס החוזר על עצמו והמתגבר את עצמו".
אני משתפת את אמיר וגייל בהתבוננות הזו .
אמיר: "יש בזה משהו. כשהכרתי את גייל התפעלתי מיכולתה "לתפוס את השור בקרניו". אני זוכר שאפילו חשבתי שלהיות אותה ייתן לי את האומץ לעשות זאת מפעם לפעם..ואולי אפיל הצלחתי לעמוד בפני לין בזכותה...
גייל: א פרורפו הפכים נמשכים, גם אני חשבתי שלא יזיק לי לאמץ קצת מהאופטימיזם של אמיר והיכולת שלו שלא להתקע במחשבות שליליות ודאגות...
מטפלת: אכן, התיאוריה אומרת שהמשיכה הזו של ההפכים באה גם על בסיס הרצון להתפתח. אנחנו בוחרים בני זוג שיעזרו לנו להשתנות ו"למתוח שרירים" במקומות שקשה לנו (Hendrix H. 1992). אבל, כאשר אנחנו במצוקה גדולה, אנו נוטים לדבוק בדפוסים ישנים ומוכרים ובמקום לשנות אותם אנחנו מגבירים ומעמיקים אותם. וכך – אתה אמיר בנסיון להמנע מהקונפליקט, אתה יוצר ריחוק והיעלמות ממערכת היחסים כולה. ואת גייל, כשאת רואה שהמעורבות והאכפתיות שלך לא משיגות את מטרתן, את "מחפשת פיקוד" ושליטה. האירוני בשדבר הוא שכאשר אתה, אמיר, מתרחק כדי להגן על עצמך ממצוקה הקשורה אצלך בקונפליקט אתה מפעיל את כפתור המצוקה של גייל  הפועל אוטומטית בחיפוש קרבה ושליטה, מה שגורם לך להתרחק יותר ולה להתקרב יותר – וחוזר חלילה.
וכך –מתוך רצון להתמודד עם המצב –נוצרות בעיות גדולות יותר.

שניהם מהנהנים בראשם. אני מבקשת מהם לבדוק ולספר על דוגמאות בחיי יומיום שמדגימות את הדברים שאמרתי. לא קשה להם לספר ולהזכיר מספר האירועים.
אני מקפידה  שהסיפורים יסופרו בצורה מאוזנת –כלומר יאירו את חלקו של כל אחד מהם ב"מעגל הקסם" וימחישו את הקשר של התוצאה (תגובת הילד) למערכת המעגלית הזו.
חשוב לי גם שיביאו דוגמאות מהתנהלותם עם טליה ומוטי כדי לנטרל את הנטיה להפוך את דני  לילד הבעיתי (הפצינט המזוהה).

אני מבקשת מהם גם דוגמאות בהן הם מרגישים שהצליחו לפעול אחרת ולמנוע או לשבור את המעגל המוכר. אנחנו חוקירם ביחד מה היו המרכיבים שאפשרו את ההתגברות על הנטיה לעשות המוכר.
שניהם ציינו שלפעמים,כאשר יכלו להבין את העובדה שהשני זקוק לעזרה ואינו פועל נגדם אלא מתוך חוסר אונים – יכלו לפעול אחרת. הם גם ציינו שתגובת הילדים היתה שונה.
המשכנו בשיחה מתוך הבנה כי עליהם לזהות ולהכיר את המנגנונים המאפשרים להם להגיב אחרת גם למצבים מוכרים.

הפגישה הגיעה אל סיומה בהרגשה של תקווה והחלטה להמשיך את העבודה בכיוון הקונסטרוקטיבי ולחפש את הדפוסים החוזרים על עמם גם אצל הילדים בכלל ודני בפרט.

הטיפול נמשך לעוד כמה פגישות בהשתתפות הילדים וכלל בתוכו משחק בנוסח "חפשו את המטמון" או "מבוכים ודרקונים" שבו חיפשו כולם את המלכודות המפעילות את מעגלי הקסם ההרסניים ואת הכלים לפירוק המלכודות.
הקדשתי פגישה אחת –עם ההורים –לבדיקה אישית מה אפשר לעשות כדי לשפר את הקשר עם אמו הביולוגית של דני (בארה"ב) – במטרה להפחית את הקרע של דני בין שתי המשפחות.
בהזדמנות זו שוחחנו גם על מקום הזוגיות במשפחה המשולבת.
הדגשתי שמעגל החיים של הזוג שונה ממעגל החיים של המשפחה.  כזוג –הם עדין בשלבים התחלתיים של בנית הזוגיות וחשוב ביותר שיזכרו זאת ויקדישו זמן לעצמם גם בתוך המערכת התובענית של המשפחה.
במקרים רבים הייתי מוסיפה בפרק זה של הטיפול גם פיתוח חזון זוגי וחזון משפחתי משותף.
בשל קוצר היריעה של פרק זה לא ניתן לפתח חלק חשוב זה של הטיפול.

בפגישה האחרונה –לאחר בדיקה משותפת של השינויים שחלו והכלים שנלמדו – עשינו  "טקס סיום"   שבתחילתו הזכרתי לכולם שהפרוייקט של בנית המשפחה המשולבת הוא פרוייקט תובעני ומסובך ושהעבודה המשותפת שלנו באה לתת להם כלים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר האפשרית.
סיימנו ב"הכנת והענקת תעודות סיום". כל אחד הכין לכל אחד במשפחה תעודה מעוטרת המציינת את ההשגים והאתגרים שנראו בסיום הטיפול.


דיון והתבוננות

סיפור ה"טיפול" התחיל כפרי דמיוני אך קיבל במהלך התאור חיים משלו. לעיתים נכתבו דברים מפי גיבורי המעשה שהיו שונים בתכלית מהתכנית שהכנתי.
עבורי – היה זה סימן שהטיפול אכן משקף טיפולים אחרים שקרו במציאות. גם שם אני מופתעת ממטופלי המעלים לעיתים, נושאים אחרים לגמרי מהמצופה על ידי והפגישה מתפתחת לכיוונים חדשים. (*)

אחת ההפתעות בטיפול במשפחה זו היתה תגובתו של דני לנושא "מי במשפחה".
הרבה פעמים אנחנו כמטפלים מתייחסים לנוכחים בחדר ושוכחים את הדמויות הנוספות בחייו של אחד המשתתפים. שכחה זו תורמת ל"קשר השתיקה" האופף את ההורה
הלא-מגדל. לפעמים השתיקה היא ביחס לקיומו, לפעמים ביחס לחשיבותו בחיי הילד ולפעמים ביחס לתכונותיו הטובות ( בעיקר כאשר יש כעס וטינה בין שני ההורים הגרושים).
האפשרות של הילד לפתוח קשר זה מאפשרת לו להיות במשפחה בשלמותו –בלי הצורך להסתיר חלקים מחייו ולהרגיש קונפליקט נאמנות  בכל פעם שמבקר, חושב או מתגעגע להורה השני.
הרשות שניתנה – בתחילה על ידי המטפלת ואחר כך על ידי כל המשפחה – "להביא" את המשפחה השניה, האחים והאחיות ואפילו ההורים אל בית המשפחה המגדלת, העבירה מסר של קבלה וסובלנות לא רק אל דני אלא גם אל הילדים האחרים. אין זה מפתיע שצעד זה הביא אתו יותר שיתוף פעולה מצד כולם. כל כך הרבה אנרגיה השתחררה כאשר לא היה צריך יותר להסתיר, להגן ולהעמיד פנים. יותר קל לשתף פעולה מאשר להתבצר כל אחד בעמדתו (מתוך חשש שאם לא אגן על עצמי –לא יהיה לי).
נושא הדפוסים החוזרים על עצמם הוא אפייני להרבה סוגים של משפחות ולהרבה סוגים של יחסים. יש משהו מרגיע בחזרה אוטומטית על דפוס מוכר (תארו לעצמכם שהייתם צריכים לתכנן במודע כל צעד או תזוזה ברגליים בזמן הליכה...).
גם הנפילה במלכודות ויצירת "מעגלי קסם הרסניים" אינם ייחודיים למשפחה המשולבת.
הייחודי הוא שהמשפחה המשולבת עסוקה בכמה תהליכים במקביל: גם בניית הזוגיות, גם בניית המערכת המשפחתית פנימה וגם בנייתה כלפי חוץ. כל אחד מה"פרוייקטים"  האלה הוא תובעני במיוחד ולפעמים התמקדות על האחד סותר את השני. למשל –הכעס כלפי ההורה הביולוגי השני לפעמים מאחד את הזוג החדש (אויב משותף) אך איחוד זה מעכב את ההתפתחות של בנית השייכות של הילד למשפחתו החדשה –הדורשת ממנו "וויתור" על ההורה שאינו מגדל אותו כעת. או –בניית הזוגיות החדשה, הדורשת זמן ומשאבים, נמצאת לפעמים בקונפליקט עם הצורך להשקיע בילדים ובהורות. ובתוך כל אלה לא התייחסנו עדין להתפתחות האישית והמקצועית של כל אחדמהם....
ייחודי לא פחות הוא החשש שקשיים וכשלונות זמניים של המערכת הופכים במהירות לתזכורות של כשלונות קודמים ומעלים שאלות בדבר "האם עשיתי את ההחלטה הנכונה בשילוב המשפחות? בבחירת בן/בת זוגי? מערכת שידעה כבר כשלונות ופרידות תשקול פרידה נוספת בקלות רבה יותר מאשר בפעם הראשונה.

הטיפול המשפחתי בא, בראש וראשונה, להאיר את הקשיים שהוגדרו כפרטניים (ילד קשה)  באור מערכתי.  אין ספר שהמצב הוא מורכב, אך הקושי הופך לבעיה בהקשר המערכתי. וכך גם פתרון הבעיה.
בדיקת האספקט ההיסטורי מביאה תמונה רחבה יותר של של כל אחד מההורים ומנטרל את האשמות וההאשמות ההדדיות. כאשר כל אחד לומד להכיר לא רק את התגובה ההתנהגותית של רעותו אלא גם את משמעותה בהקשר ההסטוריה האישית שלו או שלה – קל יותר להבין שהתגובה היא "בעדה"  (מגוננת, מרגיעה אותה ) ולא "נגדי".
כששני ההורים לומדים לשתף פעולה הם מביאים למשפחה מודל התייחסות המכיל בתוכו אמון, סובלנות ואהבה. זוהי  מסגרת שבה ילדים יכולים להיות רגועים שגם אם יעשו טעות, יסלח להם.
ועוד מילה על סליחה. רבות נכתב על סגולותיה התרומיות של הסליחה. חשוב להזכיר כאן על המחיר הגבוה של אי-הסליחה.
המשפחה המשולבת נבנית  -פעמים רבות – בדם יזע ודמעות שנשפכו עוד קודם בהתפרקותה של המשפחה הקודמת. הרבה פעמים , כמו במקרה של גייל ואמיר, נשארים ספיחים של כעסים, תחושות של פגיעות ורצון בנקמה. לפעמים אלה משמשים "דלק" או "שמן" למנוע של המשפחה החדשה.
אולם כאן נוצרת תלות בשנאה הזאת, תלות המעכבת את בניתה של מערכת הפועלת יחד בזכות עצמה. וזאת בנוסף לרעל המופק משימורן של רגשות אלה.
כשהקרקע בשלה – אני מציעה להורים המגדלים, הרואים עצמם כנפגעים, לעשות עבודה על הסליחה. לא רק למען ילדם, אלא גם למען עצמם ובריאותם הנפשית.

ההתייחסות למשפחה המשולבת כמערכת בריאה הנמצאת במצב מסובך – מאפשר לחשפ –ולמצוא –את המשאבים בתוך המשפחה.
שאלות על הצלחות, מביאות סיפורים ודוגמאות של הצדדים הבריאים והיצירתיים של כל אחד מן המעורבים, ומשם רעיונות להתנהגויות חדשות המניעות את גלגל החיים בכיוונים חדשים ויוצרות סיפור חיים חדש White M. & Epston D. 1990)).











(*) חשוב לציין שהטיפול המובא כאן אינו טיפול שלם. בחרתי להמחיש כמה פרקים של הטיפול. שמתי דגש על יצירת המערכת הטיפולית (הכרות התחברות המטפלת והמשפחה) ועל הגדרה מחודשת של הבעיה (מהגדרה פרטנית להגדרה מערכתית).  הזכרתי כמה התערבויות טיפוליות כמו –בנית עץ המשפחה וחקירת דפוסים שנוצרו בעבר, שאות לגבי הצלחות ויצירת סיפור חדש, התמודדות עם קונפליקט הנאמנויות ויצירת משפחה משולבת הכוללת גם את ההורה הלא-מגדל (לפחות ברוח) דרך סליחה והכרה גם באספקטים החיוביים, והתחלה של יצירת החזון המשפחתי על בניה של שיתוף פעולה וסובלנות הדדית.
יש לשער שבטיפול האמיתי הייתי יוצרת מפגשים של אמיר ודני –כדי לאשר את הייחודיות  של המערכת שלהם,   של אמא וטליה – כדי לתת מקום ייחודי למערכת הנשית, של הילדים בלי ההורים, וגם אם יעלה הצורך של הסבתא עם ההורים. (זה נושא שבא לידי ביטוי בראיון אך לא בטיפול כפי שתואר).
תיאור הטיפול מסתמך על הראיון אך לקחתי לעצמי חפש לשנות כמה פרטים ולפתח נושאים שגם לא הופיעו בראיון.




















 


ביבליוגרפיה


Hendrix H.(1992) Keeping the Love You Find, New York: Pocket Books


Minuchin S.,Nicholse,M.P, Lee W. (2007):Assessing Families and Couples – From Sympton to System, Pearson Pub.

Rubinstein-Nsbarrro N. (1996) Systemic Insight in Family Therapy, Contemporary 18(1), 19-40

Rubinstein-Nsbarrro N., Ivanir S. : Using Maps and Vision in Family Therapy with Remarriage  in: Everett C.A. and Lee R.E. (2006) When Marriage Fail ,Haworth Press

SagerC. J.,Brown H. S., Crohn H., Engel T., Rodstein E. Walker L. (1083) : Treating Remarried Families,  Bruner Mazel inc.


Watzlawick P., Weakland J. & Fish R. (1974) Change: Problem Formation and Problem Resolution, New York, W.W. Norton

White M. & Epston D. (1990) Narrative Means to Therapeutic Ends
, NY: Norton

איוניר ש. (2007)הקונפליקט הזוגי כמוקד הטיפול הזוגי  הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון מטעם האגודה לטיפול ממוקד ב - 9.11.07


מלאך-פיינס א. (2002) , איך אנו בוחרים במי להתאהב, מודן הוצאה לאור

צדיק י., גוטליב ד.,ליבק ב., אופי ד.( 1998) הסכמה של הורים שחיים בנפרד לטיפול נפשי בקטין, שיחות, י"ב, 3, עמ 212-216
מאמרים