על הורים וילדיהם הבוגרים
הרצאה בהשקת ספר חדש "על תקווה ואהבה" בעריכת מילכה למדן

לקראת סוף הסיפור "שלב השבירה הרכה"  של ג'ודית מק'קורמיק מתגנבת אל ראשה של האם מחשבה חשובה, "אפלילית וחלקלקה כמו צלופח".
בתחילה האם מנסה להפטר ממנה, להתווכח אתה לסלק אותה –אך המחשבה הולכת ותופחת עד שתופסת מקום גדול כזה שאי אפשר להתעלם ממנה.
וזאת המחשבה:
אולי גארי – בנה הנשוי של פרל, האם -  שהיא זוכרת אותו כתינוק בעל עור המשי "הזאטוט הפטפטן שלה, העופר הקטן ושחור השיער שלה בן השש, מכין עבודות בית הספר הרציני שלה, הנער המחוצ'קן והמטופח מדי שלה, סטודנט המשפטים השחצן שלה, המבוגר הנוצץ שלה עם החליפות בהזמנה מיוחדת ודי.וי.די. בנה עורך הדין המצליח והמסנוור בעל המשפחה היפה – אולי הוא גמר להתבגר. זה הוא מי שהוא. בלי שום תירוצים.
ואולי הוא לא כל כך נפלא. אולי הוא חלש. אולי הוא יהיר. אולי הוא אינו דובר אמת..
אולי גארי גדל ונעשה שמוק רציני"

מתי אנחנו יכולים להחליף עדשות ולהסתכל על בני משפחתנו בפרספקטיבות חדשות- מציאותיות יותר, שייכות להווה ולא רק לעבר (דרך הזכרונות(  או לעתיד (תקוות).

ובהמשך  לשאלה זו – מה זו הורות לילדים מבוגרים?

לי יש 3 בנים מבוגרים. שלושתם נשואים (אחד מהם בשנית), לשלושתם ילדים בגילאים שונים (בין כמעט 18 לשנה וחדשיים).
כל אחד מהם בחר כיוון מוצלח של התפתחות מקצועית וחי ברמה מספקת של אכות חיים.
בשביל מה הם צריכים אמא?
ושאלה אישית יותר – איך אני יכולה להיות אמא להם? (עם הנכדים השובה התשובה פשוטה יותר).

אני מניחה שלרבים כאן בקהל יש ילדים בוגרים או שהם ילדים בוגרים להוריהם והשאלה אינה זרה להם.

כשמדובר בתפקיד ההורי של טיפול וחינוך, כשהילדים קטנים, תלויים בנו והאחריות ההורית לרווחתם וגידולם מוטלת עלינו – יש התאמה בין הסמכות והאחריות המוטלים על ההורים לבין המבנה המשפחתי , חלוקת הכוח והמשאבים, ונסיון החיים. אמנם ההתפתחות הטכנולוגית המהירה הנותנת לצעירים יתרון בלמידה ובידע מערערת את הנוסחה של "הזקן החכם", אך בכל זאת ההורים  רואים עצמם אחראים לילדיהם והמעורבות בחייהם היא תנאי הכרחי למימוש חובתם זו.



אך כאשר ה"ילד" שלך גר בקצה השני של העיר, הארץ, לפעמים גם של העולם –האם זה כל כך לא מתקבל על הדעת שלא נדע מה קורה בחייו?
ובכל זאת – אנחנו יודעים, ורוצים לדעת, ונפגעים –כמו פרל – כאשר אנחנו מגלים שלא שיתפו אותנו החלקים חשובים של חייהם.

מה מאפיין את המשפחה הבוגרת?
      
אספר לכם סיפור אישי.
בני הבכור הוא מטפל ברפואה סינית ולפעמים הוא מטפל בי, כלומר בודק את הדופק שלי ודוקר אותי במחטים (לא כואב).
לפני זמן לא רב, לפני נסיעתי לכנס שבו עמדתי להרצות על "משפחות בוגרות" שיתפתי אותו במחשבותי ואמרתי לו שלדעתי יחסי הורים וילדים בוגרים הם שוויוניים יותר.
בני –שעמד מעלי כששכתי על מיטת הטיפולים אמר לי"מה פתאם? אני לא צריך אותך כחברה, את אמא שלי וכזאת תשארי לתמיד".
בדקתי אמירה זו עם רבים מחברי, וממטופלי בגילאים המתאימים ואכן מצאתי שכמו שבגיל ההתבגרות אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות מבלבלת שבה ילדינו אינם ילדים אך גם אינם מבוגרים לכל דבר, גם במשפחה הבוגרת אנחנו מגלים שילדינו הבוגרים אמנם מתפקדים בעולם כמבוגרים לכל דבר אך לידינו הם משמרים את החלק הילדי שלהם.
אותו חלק שרוצה שההורה יהיה שם בשבילו כמקום בטוח, מובן מאליו, באהבה שאינה תלויה בדבר, לפעמים כתומך, כעוזר (כסף, ביבי-סיטר) ולפעמים גם כסמכות שאפשר למרוד בה (בלי לסכן יותר מדי). מחקרים מראים שגם בבגרותם הילדים רוצים לרצות את הוריהם ורוצים שיהיו גאים בהם. (סיפור המרק)

החיים במשפחה המורחבת מבוססת על הצורך בהמשכיות.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך" הוא משפט המתייחס לצורך של האדם בראית עצמו כחלק מקהילה אנושית, מתהליך המתרחש על ציר הזמן  שנותן משמעות רחבה יותר לקיומו והתפתחות.
כפי שאמר לי בני השני " את מכירה אותי עוד לפני שאני מכיר את עצמי. זה נותן לי את תחושת הבסיס, הבית...את מאד חשובה בחיי.." 
ההורה הבוגר יודע שהוא זה שיכול להביא למשפחה הצעירה ערכים, ידע וסיפורים מן העבר ועד מה חשובה ואהובה תרומה זו..בתנאי –


בתנאי שהיא לא משתלטת על הזמן והמרחב ומתנגשת בצורך אחר, חשוב ויסודי לא פחות של כל מערכת משפחתית ואנושית והוא הצורך בשינוי, בחדש, בהתפתחות.

כשפרל בסיפור, לא יכולה לקבל את העובדה שבנה לא רוצה לשתף אותה בתהליכי הפירוד שלו מאשתו, היא מכחישה את המרכיב החדש, השונה שבחייו. היא מכחישה את העובדה שאין לה את אותה שליטה שהיתה לה בעבר על חייו, מחשבותיו ורגשותיו..
כל מי שהוביל את בנו או בתו לחופה והתקשה לקלוט שעכשיו מישהו או מישהי אחרת חשובה לו יותר ממני –יודע על מה אני מדברת.

כל מערכת אנושית  חייבת למצוא את האיזון המתאים שבין השינוי והשימור.
במערכת המשפחתית –הכוללת דורות וגילאים שונים –נפגוש לא פעם התנגשות בין אלה הנמצאים בשלב התפתחותי הדורש להדגיש את השימור, המסורת, היציבות הבטחון, לעומת אלה ההנמצאים במקום שבו השינוי, ההתנסות, ההרפתקנות והנועז –הם הנכונים להם.
כל מי שזוכר את שלב גיל ההתבגרות שלו ושל ילדיו יכול להבין את המאבק בין כוחות השינוי והשימור ואת הקושי בסינכרוניזציה שבין אלה.
(לקטבים האלה שייכים גם הצורך בהשתייכות והעדפת צרכי הקבוצה אל מול הצורך בדיפרציאציה, עצמאות וייחודיות).

כשפרל עוברת על השלבים השונים של בנה מהיותו "הילד של אמא" להיותו מבוגר ש"אין יותר תירוצים" היא נאלצת להכיר בעובדה שהבן שלה אינו מושלם כפי שהאמינה כל עוד היה תחת חסותה (וקצר הזמן מלהרחיב על הצורך של ההורים לראות בילד ייצוג משופר של עצמם והאידיאליזציה הנגזרת מצורך זה).
ואולי גארי  אינו בהכרח  שמוק רציני –כלומר הקיצוניות ההפוכה של "ילד הזהב" שלה –אבל יש לו את השמוקיות כמו שבודאי יש לו עוד כל מיני תכונות טובות ורעות כמו לכל אחד מאתנו.

ואפשר להשלים ולאהוב את האיש הזה גם מפני שהוא הילד שלנו וגם מפני שבסך הכל גידלנו אדם שהוא "בסדר גמור" (לפחות)


כשאנו  גדלים ומגדלים במשפחה, לכל אחד מאתנו יש תפקיד.
התפקיד מתאר לא רק את מה שאנו צריכים לעשות או על מה אנחנו אחראים אלא גם את מערכת היחסים שלנו על חברים אחרים במשפחה.

בסיפור שהזכרתי, כמו גם בחיים, האם רואה את עצמה כחלק מחייו של בנה המבוגר, וככזאת לא רק מעריצה ואוהבת אותו, אלא גם אמורה להיות מיודעת על מה קורה לו, מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב וכו'.

במשפחה צעירה, ההורים אכן מופקדים על רווחתם של ילדיהם ובתוקף תפקידם זה צריכים להיות מעורבים ומיודעים בכל מה שעובר על הילדים.

המשפחה –כמו כל ארגון –חייבת לתפקד ולנוע במרווח שבין השימור  אחד, והשינוי מצד שני.
שימור הקיים,המסורת, הידוע, הבית – מבטיחים יציבות ובטחון ההכרחיים לכל אחד למען התפתחותו ובריאותו הנפשית והגופנית כאחד.
אך בצד היציבות יש צורך בשינוי, התפתחות, אתגר – שהם המרכיבים ההכרחיים התהליך הגדילה, הצמיחה, היצירתיות ופריצת הגבולות.

מושגים מקבילים לאלה הם השייכות אל מול הדיפרנציאציה .
שתיהן מבוססות על צרכים בסיסיים של כל יצור חי –מצד אחד השייכות לקבוצה של דומים, מאפשרת פיתוח של דימוי עצמי הנתמך על ידי הסביבה המיידית ומצד שני הדיפרנציאציה הכרחית לפיתוח אני נבדל ועצמאי שלפעמים כדי להשיגו יש צורך למרוד ולהבדל מן הקבוצה הבסיסית (וכל מי שיש לו מתבגר או היה פעם מתבגר יודע את זה)

איך מתמרנים בין שני ניגודים אלה?
ועוד יותר – איך יודעים מתי מתאים מה?

כשמסתכלים על מעגל החיים המשפחתי אפשר לראות שבשלבים הראשונים של המשפחה בני הזוג עומדים בפני מטלה התפתחותית כפולה. גם לגבש את עצמיותם, פרידתם מהוריהם ואישיותם הייחודית וגם לבנות מערכת משותפת שבתוכה הם צריכים להסתגל, לוותר ולפנות מקום ל"אנחנו".
הולדת הילד הראשון קוראת תגר על מלאכת הדיפרנציאציה וגורמת להורים –ולהוריהם – לחזור ולהיות גוף אחד הנוהל על ידי הקטן שבחבורה (מי מחליט מתי הולכים לישון?)

השנים העוברות תורמות לגבהים ולמהירות אליו מגיע רכבת ההרים הזו.
לא פעם מגיעות אלי לטיפול משפחות שאם נתעלם לרגע מתכני ההקונפליקטים נוכל לראות שהקשים שלהם קשורים ישירות בחוסר סינכרוניזציה של הצורך שלהם בקרבה, שייכות ויציבות אל מול הצורך של מישהו אחר במשפחה בריחוק, היבדלות והתחדשות.
הרבה זוגות מוצאים את עצמם בקשיים כאלה.

אני רוצה להקדיש כמה דקות לדילמה ההתפתחותית המתוארת בסיפור שבו התחלתי.

איך צריכה להיראות ההורות לילד בוגר?.
האם העובדה שבגר ואף בנה לו משפחה משלו  פוטרת את ההורה מתפקידו?
האם בגרותו של הילד שמה אותו במקום שווה לזה של ההורה? אז מה הוא עכשיו?
חבר, מכר, ידיד?
או אולי –כפי שאמר לי אחד ממטופלי –"לא חשוב בן כמה אני. אני רוצה שאבא שלי יתפקד כאב אחראי כלפי, יהיה שם כשאצטרך אותו אך גם לא יתערב או יפריע לי כשאחליט לעשות דברים לפי דרכי."

וההורה –איך ידע מתי להתגמש ולזוז מן הדרך ומתי הקרע כל כך קשה עד שנוצר השבר?

להיות במשפחה זו מלאכת רקמה עדינה בין הפרט, צרכיו ורצונותיו במרחב אישי וייחודי לבין צרכי הכלל או האחר האהוב עלי. בין עצמאות לתלות ובין אהבה לתקווה.

מאמרים